הכירו את הטיפול החדשני ליצירת פיסטולה (חיבור) עורקי ורידי בשיטת הצנתור, ללא ניתוח במטופלים עם אי ספיקת כליות כרונית הזקוקים לדיאליזה
אי ספיקת כליות כרונית ( End Stage Renal Disease – ESRD) מוגדרת על ידי משרד הבריאות "מחלה קשה" עם שיעורי תחלואה ותמותה גבוהים.
בישראל ישנם כ- 7000 מטופלים הסובלים מהמחלה, על מנת להשאירם בחיים מבוצעת להם דיאליזה. הדיאליזה מהווה הליך טיפולי כתחליף לכליות שאינן תפקודיות.
דיאליזה ניתן לבצע בשיטות הבאות:
- המודיאליזה, בשיטה זו מתחברים למכונה המסננת את הדם. בכדי להוציא את הדם ולהחזירו לאחר סינון ניתן לדקור את הוורידים בכל פעם או להשתמש בצנתר קבוע (פרמה-קאט) אשר דרכו תתבצע ההוצאה וההחזרה של הדם.
- דיאליזה פריטוניאלית (ציפקית), בשיטה זו תמיסה מיוחדת מוחדרת לבטן ובהמשך מנוקזת החוצה יחד עם הפסולת, רעלנים ונוזלים עודפים.
הנחיות של גופים בינלאומיים כגון, ה- KDOQI (Kidney Disease Outcomes Quality Initiative) ושל ה- National Kidney Foundation ממליצות על יצירת גישה קבועה לדיאליזה באמצעות פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד (Arteriovenous Fistula – AVF) בתור השיטה הראשונה המועדפת לביצוע דיאליזה בחולים אלה.
ה- KDOQI ייסד יוזמות להגדלת השימוש בפיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד בחולי הדיאליזה לשיעור של לפחות 40% – 50%, שכן הוכח כי יצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד מובילה לתוצאות טובות יותר עבור חולי הדיאליזה.
למרות שיפורים רבים בטיפול בחולי אי-ספיקת כליות, הם עדיין סובלים משיעורי תחלואה ותמותה גבוהים. לא רק שהדבר הופך את ההליכים הכירורגיים בקבוצת חולים זו לפחות אידיאליים, מוטל נטל עצום על החולים ועל מערכת הבריאות בשל הצורך בטיפול מורכב סביבם.
לאורך השנים חלה התקדמות בטכניקות כירורגיות וטכנולוגיות תחזוקה שאפשרו תוצאות טובות יותר עבור חולים אשר עברו יצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד לדיאליזה, אך שיעורי ההבשלה (maturation) של החיבור ושיעורי הכישלון נותרו עדיין גורם מגביל משמעותי ביכולת להתחיל ולהתמיד בטיפולי הדיאליזה. ההערכה היא שכ- 30% מהאשפוזים בקרב חולי הדיאליזה קשורים לסיבוכים בגישה לכלי הדם.
כיצד יוצרים פיסטולה בניתוח?
הפיסטולה נוצרת בהליך ניתוחי פתוח בד"כ באמה או בזרוע. מטרתה לייצר מערכת עורקית-וורידית עם ספיקה גבוהה. כלומר זרימת דם בנפח ולחץ גבוהים, הנדרשים על מנת לאפשר חיבור למכונת הדיאליזה.
במשך עשרות שנים, יצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד בגישה ניתוחית הייתה השיטה המועדפת לדיאליזה מכיוון ששיטות כגון שתלים או צנתר מרכזי לדיאליזה (פרמה-קאט) כרוכים בסיכון גבוה לזיהומים. זיהומים הם הגורם העיקרי לתחלואה והגורם השני לתמותה בקרב חולי דיאליזה.
מספרות הרפואית עולה שלמרות השימוש הנרחב בניתוח פתוח ליצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד, ל שיעורי פעולה שיעור כישלון שנע בין 24% ל- 54%., ושיעורי חסימה מוקדמת לאחר הניתוח עומדים על 12%-26%.
ב- 36% מהמקרים הפיסטולה אינה עוברת "הבשלה" (maturation) ונדרש שימוש ב"צנתרים מגשרים" (bridging catheters) וממוצע של 1.5 עד 3.3 פעולות נוספות על מנת לאפשר שימוש בפיסטולה. החיבור בין עורק לווריד באמצעות ניתוח פתוח מלווה בטראומה משמעותית לכלי הדם (ניתוק הווריד וחיבורו לעורק), צלקות ניתוחיות, שינוי בצבע העור ובצורת הגף לעיתים למפרצות. כשל ראשוני של הניתוח נובע בעיקר מפקקת או מכשל הבשלה של הפיסטולה לאחר הניתוח.
מהי הטכנולוגיה החדשה ליצירת פיסטולה בשיטת הצנתור?
בשנים האחרונות פותחו פרוצדורות המתבצעות באמצעות צנתור ליצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד (EndoAVF), שהינן פחות פולשניות וכרוכות בפחות סיבוכים ואי-נוחות למטופל. טכניקות אלה, המבוססות על שיטת הצנתור ונועדו למנוע את ההיבטים השליליים הנוצרים בניתוח, המובילים לסיבוכים רבים לאחר הניתוח, על ידי כך שהם מאפשרים יצירת גישה לדיאליזה בהליך זעיר-פולשני העשוי למנוע את הסיכונים של הרדמה וצלקות כירורגיות, להרחיב את האפשרויות האנטומיות, ולאפשר לחולים אפשרויות קנולציה מרובות.
מערכות EndoAVF נמצאת בשימוש בארצות הברית משנת 2018. מדובר מערכת ייחודית המשמשת ליצירת פיסטולה עורקית-ורידית (AVF) בגישה מלעורית (בצנתור) ללא צורך בניתוח בין ורידים לעורקים באמה.
יתרונות המערכת:
- יצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד בגישה זעיר-פולשנית, ללא צורך בניתוח כירורגי פתוח
- הרחבת אפשרויות אנטומיות ליצירת פיסטולה (חיבור) בין עורק לווריד
- ללא עיוות של צורת הגף ומזעור הצלקת הניתוחית הנוצרת ביד
- הליך פחות טראומתי
- ללא צורך בחדר ניתוח
- שיעור הצלחה גבוהים במיוחד
